תענית 'על שום מה'? ביהדות ישנם צומות למיניהם מה תכליתם ומטרתם?

בעט סופר מיוחד מסביר הגאון רבי שלמה יוסף זֶוין בספרו המועדים בהלכה בפרק הצומות למיניהם שלשה סיבות עיקריות לצומות: לתשובה, לבקשה ולאבילות

תענית 'על שום מה'? ביהדות ישנם צומות למיניהם מה תכליתם ומטרתם? הרב שלמה יוסף זוין וספרו המועדים בהלכה

בפרטם אתה מוצא מינים הרבה של צומות ותעניות. ובכללם אי אתה מוצא אלא שלשה סוגים - לתשובה, לבקשה ולאבילות. תשובה על חטאים ועוונות, בקשה על צרות המתרגשות ובאות, ואבילות לזכר החורבן והצרות שאירעו לאבותינו בעבר.


בעצמו של דבר, התחומים של שלשת הסוגים יונקים זה מזה. הביטוי המוחשי ביותר של צום התשובה הריהו, כמובן, יום הכיפורים. תעודתו מפורשת בתורה: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם" (ויקרא ט''ז ל'). ובכל זאת הרי יום הכיפורים הוא אף יום הדין. "בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון". הכהן הגדול בבית המקדש היה מתפלל ביום הכיפורים על גשמים ועל שלטון מבית יהודה.


בחמש התפילות היסודיות של יום הכיפורים לא קבעו אמנם שום בקשה אחרת, מלבד כפרת העוונות, אבל בפיוטים ובסליחות אנו מרבים להתפלל על חתימה טובה ושנה טובה. אף תענית של יחיד לשם תשובה יש בה משום בקשת הצלה מעונש.... ומה שכתבו בספרי המוסר ובראשם ספר הרוקח וספר חסידים הרבה תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות בית דין וכו', היינו כדי לינצל מעונש יסורים של מעלה ח"ו".


בייחוד ניכר עירוב הסוגים במציאותו של יסוד התשובה בתעניות - הצרות שבהווה והזכרונות לשעבר.


לשון הרמב"ם: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר (במדבר י ט): "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת". ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב (ירמיה ה כה): "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ" וכו', וזה שיגרום להסיר הצרה מעליהם... ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור עד שירוחמו מן השמים".


ויסוד זה של התשובה בצומות - הצרות אנו רואים אף בנביאים. כשבאה צרת הארבה על ישראל בימי יואל ונאמר: "קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה... וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה" (יואל ב טו - טז), בא יחד עם זה תיאור מהותו של הצום (שם שם יב - יד): "שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד... מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם" (השוה: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ" של ישעיה נח ו). ובתענית - גשמים אומר ה"זקן": "אחינו לא שק ותענית גורמים, אלא תשובה ומעשים טובים גורמים".


ואף בתעניות לזכרונות העבר באה נקודת התשובה. "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכר למעשינו הרעים ומעשה אבותינו... שבזכרון דברים אלה נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא כו מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם וגו', ואלו הן....


אבל מכל מקום יש הבדל בין הצומות במטרתם העיקרית והתכליתית. צומות - התשובה באו לכתחילה לשם סליחת עון בלבד. אפילו ההצלה מעונש היסורים אינה באה להציל מצרה מוחשית העומדת לפני המתענה, אלא שחושש הוא המתענה מ"יסורים של מעלה" הנמשכים כתוצאה ישירה מעצם החטאים. ואילו התעניות "על הצר הצורר" מטרתן מסויימת. אפילו התשובה באה לשם "וְנִזְכַּרְתֶּם - וְנוֹשַׁעְתֶּם" (במדבר י ט). וימי הצרות, שאירעו לאבותינו בעבר, אפילו שיש בהם כדי "לפתוח דרכי התשובה", עיקרם בא לשם "וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ" (הושע ב יג), ותכונתם היא זו של אבילות.


צומות קבועים לתשובה מצינו של תורה ושל מנהגים - ולא משל דברי סופרים. יום הכיפורים הוא של תורה. מדרבנן לא מצינו, שיקבעו תענית מיוחדת סתם לשם תשובה. אבל במנהגי ישראל מצינו כאלה. הרי בה"ב. "נוהגים באשכנז ובצרפת להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח והחג, וממתינין עד שיעבור כל חודש ניסן ותשרי ואז מתענין, לפי שאינן רוצין להתענות בניסן ותשרי, וסמכו אותם על מקרא דאיוב (א ה) וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וגו' אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וגו', ובשביל שימי המועד הם ימי משתה ושמחה אולי חטאו, ועושים אותם כמו תענית ציבור לקרות ויחל".


אלא שיש שנתנו טעמים אחרים לתענית בה"ב: מתענים במרחשון, כדי שהיורה ירד לברכה על הזרעים, ובאייר שלא תלקה התבואה בשדפון וירקון; לפי שאחר פסח וסוכות האויר משתנה וגופו של אדם נחלש, שלא הורגל לאותו אויר, ולכן מתענים ומתפללים שיחזק ד' את גופנו. לטעמים אלה הרי זה בסוג תענית על צרה. ויפה כחם של בה"ב לגבי תעניות ציבור בלתי קבועות לענין קריאת "ויחל" בשחרית. כשחל יום תענית, שהציבור גזרו בשני ובחמישי, אין דוחים הקריאה של פרשת השבוע בשחרית; בבה"ב דוחים וקוראים "ויחל".


פרט זה של "ויחל" לא ללמד על עצמו יצא. סימן הוא למידת ההתפשטות של התענית בכלל בישראל. הט"ז מטעים דינו של רמ"א: "לפי שתעניתים אלו (של בה"ב) קבעו כל ישראל בכל הארצות ומיעוט הם אותם שאינם מתענים, מה שאין כן בשאר גזירת תענית על מדינה מיוחדת, אז אין דוחין פרשת השבוע מכח ויחל".


בדורותינו מזלזלים העם בתעניות בה"ב, ולפיכך פסק המשנה - ברורה, ש"היום תענית בה"ב שאחר פסח וסוכות דינו כשאר תעניתים ואין דוחין פרשת השבוע בשחרית".


דרגה נמוכה מבה"ב הוא צום ערב ראש חדש - "יום כפור קטן". אף הוא בא בעיקרו לשם תשובה, אלא שאינו כל - כך קדום בזמן כבה"ב.


ר' יעקב עמדין בסידורו כותב: "וחדשים מקרוב נהגו להתענות ערב ר"ח וקורין אותו יום כיפור קטן, והוא ידוע ונתפשט ברבים, וטוב הדבר ביחוד להזהיר העם המתלכלכים כל היום כדי לשטפם מטינופם ולהיות להם זכרון בין עיניהם להשגיח על טהרת נפשם וגופם".


הוזכר במגן - אברהם: "נהגו קצת להתענות ערב ראש חודש, ואם חל ראש חודש ביום א' מתענין ביום ה' ואם חל ראש חודש בשבת מתענין ביום ו'... ונראה לי מנהג טוב לומר הסליחות קודם תפלת המנחה, כי מן המנחה ולמעלה חל ראש חודש".


הפרי - חדש האריך במנהג - תענית זה וכתב, שהמקובל ר' משה קורדובירו הוא שקרא אותו בשם "יום כיפור קטן". תענית זו עוררה דיונים וספיקות בנוגע לקריאת ויחל.


המחבר הביא שתי דעות כ"שגוזרים תענית שלא לשום צורך אלא לשוב בתשובה", אם קוראים ויחל או לא. המחלוקת היא אפילו במנחה. "והאידנא - כתב המגן - אברהם - נהגו קצת להתענות בכל ערב ר"ח וקורין בתורה וזה הוי ודאי לשם תשובה, שמע מינה דסבירא לן כסברא הראשונה".


אולם הט"ז שם כתב, ש"כדי לפשר בין הדעות קורין במנחה דוקא דאז מרבים קצת בסליחות". אין דעתו של הט"ז נוחה אף בקריאה במנחה, אלא שהליץ זכות בטעם הנותן אופי חדש לכל עיקרה של תענית זו: "ואין למחות ביד הנוהגים כן, כיון דיש להם על מי שיסמכו, בפרט בזמנים האלו שמצויים בעוה"ר גזירות על שונאינו הן מצד שונאים אשר בקרבנו הן מצד שחוץ למדינה, והתעניתים באים לבטל חרון אף ח"ו לא על תשובה לבד ודין תענית ציבור יש להם, ורוב פעמים מתענים בהם רוב הקהל". אף בימינו נוהגים לרוב לכוון קביעת תענית ציבור על גזירות וצרות ב"יום כיפור קטן", אף על פי שביסודו הוקבע לתענית לשם תשובה בלבד.


דרגה נמוכה מתענית ערב ראש חדש היא תענית של ערב ראש השנה. אף היא באה לשם תשובה ונזכרה בטור: "נוהגין באשכנז להתענות כולם בערב ראש השנה, וסמך לזה ממדרש ר' תנחומא". מקורה של תענית זו הוא קדום יותר וחשוב יותר, אבל דרגתה נמוכה במובן זה, שאין משלימים את התענית ואין קוראים בה ויחל.


תענית היא אף היום הראשון של סליחות, ש"רוב צבור מתענין ומתפללין תפלת תענית". "המדקדקים נהגו שכל אחד מתענה עשרה ימים, וכן נכון לעשות". ויש נוהגים להתענות ארבעים יום קודם יום הכיפורים ומתחילים אחר ט"ו באב. תעניות של תשובה הן גם "שובבי"ם ת"ת, לאלה הנוהגים להתענות בהן. מקורן מהאריז"ל וגוריו. ומנהגים שונים הם.


יש מתענים בחמישי בשבת של פרשיות "שמות - תצוה", יש מתענים בב' וה', ויש - בכל יום. ושוב: יש אומרים, שדוקא בשנת העיבור מתענים ב"שובבי"ם ת"ת" ויש שאין מחלקים בין שנה לשנה. יש להכניס בסוג של צומות התשובה אף את יום התענית שקובעים חברי "חברה קדישא" (גחש"א), לכפרה על חשש שמא לא נזהרו בכבוד הנפטרים כראוי. בהרבה קהילות נקבע הצום ליום ט"ו כסלו. ויש שקבעוהו בימים אחרים: ז' אדר, וכיוצא.


כל אלה הן תעניות תשובה קבועות בתאריכים ידועים. ויש צום, שאינו תלוי בתאריך. כזה הוא תענית החתן והכלה ביום חופתם. בשו"ת מהר"י ברונא ומהר"ם מינץ מבואר, שהטעם הוא משום תשובה: באותו יום נמחלים עוונותיהם.


תעניות - תשובה הוזכרו בשולחן - ערוך במקרים של מכשולי עבירות ידועות: חילול שבת וביאת איסור. בעצם אין לתענית בתורת תשובה מקור עיקרי ויסודי בהלכה. "מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד וכו', ולא כדעת ההמון, שהתשובה היא התענית וכו', ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצות התשובה אף בכריתות ומיתות בית דין וכו' ומה שכתוב ביואל (ב יב) שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי היינו לבטל הגזירה שנגזרה".


הראשון שהאריך בתשובות הסיגופים ודרגותיהן, הוא הרוקח. אחריו נמשכו בספרי מוסר ואף בכמה פוסקים ותשובות.


אופיינית בנדון זה היא תשובתו של הנודע -ביהודה, על אחד שנכשל בעבירה חמורה שלש שנים רצופות ועתה ביקש לסדר לו תשובה:... "הנה הקשה לשאול ממני דבר קשה, שאינני רגיל להשיב לשואל ממני שאלה בדבר שלא אוכל למצוא שורש בדברי הגמרא והפוסקים וכו', רק שספרי המוסר והתשובה האריכו בזה ורוב דבריהם בנויים על סברות כרסיות בלא שורש, וספר אחד נשען על חבירו בלי יסוד כלל וכו'. אלא שאומר אני, כל זה אם היה התענית דבר המעכב בתשובה, אבל באמת אין התענית רק דבר טפל לתשובה ועיקר התשובה היא עזיבת חטא ווידוי דברים בלב נשבר וחרטה בלב שלם" וכו'. אלא שלבסוף סיים ש"פטור בלא כלום אי - אפשר", וסידר לאותו איש תשובה של תעניות וצדקה.


אף החתם סופר האריך לבאר, שעיקר התשובה לא לסגופים הוא זקוק, אלא שתועלת הסגופים היא להסיר היסורים בידי שמים. השקפת ההלכה בדרך כלל על סתם תעניות, שהיחיד מקבל על עצמו לתשובה, מבוארת בשלחן - ערוך: "היושב בתענית אם יכול לסבול התענית נקרא קדוש, ואם לאו כגון שאינו בריא וחזק נקרא חוטא"; "תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים".


התעניות לשם הצלה מצרה ידועה, בעצם טבען אינן תלויות בזמן קבוע. תעניות כאלו מצינו כמה פעמים בתנ"ך. כך צמו ישראל לשם הצלה מהפלשתים, ודוד צם במחלת בנו. כאלה היו תענית הארבה בימי יואל ותענית אנשי נינוה בימי יונה. לפני חורבן הבית הראשון צמו "כָּל הָעָם בִּירוּשָׁלִָם", ובימי אסתר גזרו צום "שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" (אסתר ד טז) לבטל גזירת המן.


אנו רואים כאן אחת מההלכות של דברי סופרים, שהיו נוהגות בישראל עוד בראשית קדומיו. במשנה בתענית מבואר על אילו צרות מתענים ומתריעים - על הדֶבֶר ועל המפולת ועל השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החיה רעה ועל החרב ועוד. הרמב"ם הוסיף: "עכו"ם שבאו לערוך מלחמה עם ישראל... או לגזור עליהם גזירה, אפילו במצוה קלה, הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו".


המגיד - משנה הביא מקור לגזירה על מצוה ממסכת יבמות, לפי גירסא, שאינה לפנינו. מקור מפתיע קצת הביא בצפנת - פענח: "בימי ר' זירא גזור גזירה וגזור דלא למיתב בתעניתא. אמר להו ר' זירא: נקבליה עילוון (שהקבלה בלבד אף היא מועילה) ולכי בטיל הגזירה ליתביה". מרש"י שם נראה, שגזירה אחת היתה: שלא לישב בתענית. ועל גזירה זו קיבל ר' זירא תענית.


החומר הגדול ביותר של תענית ציבור משום צרה הוא זה, שגוזרים על עצירת גשמים בארץ ישראל. סדר מפורט של שלש עשרה תעניות בא במשנה ובפוסקים. בעשר תעניות האחרונות מפסיקים מבעוד יום, ואסורים בכל חמשת העינויים של יום כיפור (רחיצה וסיכה וכו').


כאמור, חומר זה אינו נוהג אלא בתענית גשמים, ודוקא בארץ ישראל. "כל תענית שגוזרים הציבור בחוץ לארץ אוכלים בהם בלילה וכו' שאין גוזרים על הציבור תענית כגון צום כיפור אלא בארץ ישראל בלבד ובגלל המטר". וכשם שהציבור חייבים להתענות על צרתם, כך היחיד שיש לו צרה ("שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין") חייב להתענות ולבקש רחמים.


המגיד - משנה כתב, שאין לזה הכרח מן הגמרא, אלא שדבר נכון הוא מסברא. באמת מצינו כך אף בנביא: דוד המלך צם על צרתו הפרטית, מחלת הילד. חומר בציבור מביחיד, שהציבור שגזרו מספר תעניות ופגע בהן ראש חודש או חנוכה ופורים, אם התחילו אין מפסיקין, מה שאין כן ביחיד שמפסיק. ועוד: היחיד צריך לקבל עליו את התענית מבעוד יום בתפלת מנחה, מה שאין כן הציבור.


תענית יחיד על צרה היא גדרה של תענית חלום. יפה כחה של תענית חלום, שמתענין עליו אפילו בשבת. המתענה תענית חלום בשבת, צריך אחר כך להתענות בחול "כדי שיתכפר לו מה שבטל עונג שבת". נמצא, שהתענית הראשונה היא להבא, לבטל גזירה רעה, והשניה - לתשובה על העבר. ו"תענית חלום אינה חובה ולא מצוה אלא רשות אפילו בחול, לפיכך יש להורות כן הלכה למעשה שלא יתענה בשבת על שום חלום אלא אם כן אינו מבטל מעונג שבת, שיש לו עונג מהתענית יותר ממה שיהיה לו כשיאכל וישתה ויצטער מפחד החלום".


תעניות מסוג האבילות, לזכר הפורעניות שאירעו לאבותינו, הן אלה המפורשות בנביא: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי" (זכריה ח יט). נחלקו ר' עקיבא ור' שמעון בביאור "צום העשירי". לר' עקיבא זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל אל ירושלים. לר' שמעון זה חמשה בטבת, שבו באה שמועה לגולה, שהוכתה העיר. צום הרביעי, זה תשעה בתמוז, שבו הובקעה העיר בבית ראשון. נקבע הצום בשבעה עשר בו, משום הבית השני. לפי זה ארבעת הצומות הם: י"ז בתמוז, ט' באב, ג' בתשרי (צום גדליה) וי' בטבת.


ובמשנה בתענית: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז וחמשה בט' באב. בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והועמד צלם בהיכל. בט' באב נגזר על אבותינו (בדור המדבר) שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר". בזמן בית שני היו הצומות הללו ימי חגים, לששון ולשמחה.


וכך נפסקה ההלכה: "בזמן שיש שלום (כלומר: בזמן הבית) יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום, רצו מתענין רצו אין מתענין" (תשעה באב לאחר בית שני, לדברי הכל, חובה ואינו תלוי ב"רצו" "הואיל והוכפלו בו צרות").


וכתבו הראשונים, ש"עכשיו נהגו הכל להתענות תעניות אלו והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בית המקדש". חומר בתשעה באב לגבי שאר התעניות בין בארכו של הצום ובין באיכותו. הצום מתחיל מבערב ומפסיקים מבעוד יום, ונוהגים בו כל חמשה העינויים של יום הכיפורים, מה שאין כן בשאר שלשת הצומות, שלילותיהם מותרים, ואין עינויים אחרים, מלבד מניעת אכילה ושתייה, נוהגים בהם. הצומות הללו כשחלו בשבת נדחים ליום הראשון.


דבר חידוש כתוב באבודרהם, הביאו הבית - יוסף: "עשרה בטבת הוא שונה משאר תעניות, שאם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו (יחזקאל כד ב): בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כמו ביום הכפורים". על יסוד זה אומר האור - שמח דבר נאה בגמרא: "אמר רבה: כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן, בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי".


למה נסתפקו על מקרה של "בר בי רב" המתענה תענית יחיד ולא נסתפקו בתענית ציבור שחל בערב שבת? אלא שי"ז בתמוז וט' באב וצום גדליה לעולם אינם חלים לפי החשבון בערב שבת. עשרה בטבת בלבד יכול לחול ביום הששי. ועל עשרה בטבת אין מקום להסתפק, שהרי אפילו אם היה חל בשבת היה דוחה אותו, כל שכן שמשלים התענית כשחל בערב שבת.


צום מיוחד לזכרון העבר הוא י"ג באדר: תענית אסתר. לא הוזכרה בגמרא בפירוש, אבל פירשו האמור בגמרא, ש"י"ג זמן קהלה לכל היא": "מאי קהלה? יום תענית", לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים, וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק, דכתיב (שמות יז י): וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה, ודרשינן במסכת תענית מכאן לתענית צבור שצריך ג'.


מכאן נראה לרבינו תם סעד לתענית אסתר, שאנו עושים כמו שעשו בימי מרדכי ואסתר. כשחל פורים ביום ראשון, מקדימים להתענות ביום ה', לפי שרגילים בתענית להרבות בסליחות ותחנונים ולא יתכן לעשות כן בערב שבת מפני טורח שבת. ויש שהיו מתענים שלשה ימים באדר, לזכר ג' ימי הצום שגזרה אסתר. "ותענית זה (י"ג באדר) אינו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים אלא מנהג בעלמא, שהרי תעניות אסתר ומרדכי היו בימי הפסח... ואף על פי כן אסור לאדם לפרוש מן הצבור".


צומות מעין אבילות, לזכרון העבר, הם אף אלה הנקראים בשם "תענית צדיקים". הובאו בטור ושלחן - ערוך בשם הלכות - גדולות: באחד בניסן (מיתת בני אהרן), בעשרה בו (מיתת מרים), ועוד. עשרים ואחד ימים נפרטו שם ועל כולם "יש מי שאומר שיתענו בו".


צום אבילות הוא אף זה שהביא המגן - אברהם בשם התניא: "ביום הששי פרשת חוקת נהגו יחידים להתענות, שבאותו היום נשרפו עשרים קרונות מלאים ספרים בצרפת. ולא קבעו אותו לימי החודש, מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה (במדבר יט ב) מתרגמינן דא גזירת אורייתא, וגם בשנת ת"ח נחרבו שתי קהלות גדולות באותו היום, כמו שכתוב בסליחות שחיבר בעל השפתי כהן". עוד שם: "גם נוהגין להתענות כ' בסיון בכל מלכות פולין, נהרא נהרא ופשטיה, רפא שבריה כי מטה".


תענית יחיד של אבלות היא יום שמת בו האב או האם ("יארצייט"). הוזכרה בשלחן - ערוך. בשו"ת שם - אריה קרא תגר בארוכה על שנהגו לזלזל בתענית זו. תענית של זכרון מיוחד במינו היא תענית הבכורים בערב פסח. לא זכרון של אבלות הוא זה, אלא, אדרבה, "זכר לנס שניצולו ממכת בכורות". הוזכרה התענית במס' סופרים, בתוספות ובשאר ראשונים ואחרונים.


ונהגו הבכורים להקל בתענית זו על ידי השתתפות בסעודת מצוה. דינים ופרטים מרובים יש בצומות בכלל ובכל אחד מהם בפרט. והם מבוארים בשלחן - ערוך ומפרשיו. המדובר כאן הוא רק על הגדרת תכונתם ומהותם של הצומות לסוגיהם ולמיניהם השונים.


(המעוניין במקורות הדברים יש לו לעיין בספר)

הילולה קדישא: הרבי האחרון מרדומסק הי''ד
זמני שבת קודש פרשת עקב
האם הרבה ילדים זו ברכה או קללה? תלוי! פרשת עקב
בעל הביאורים: הרב עדין שטיינזלץ נפטר
ממתק לשבת פרשת עקב תש"פ עם הרב נחמיה וילהלם
הילולת צדיקים: רבי רפאל יהושע עזריאל זצ''ל
חינוך לזהירות בבין הזמנים | מאת מרן הרב אשר וייס שליט"א
מכתב חריף: רבני בני ברק בהנחיות מחמירות לקיום חתונות ושמחות
חרדי טבע למוות בחוף הנפרד בטבריה
מלונית קורונה: האבא התמגן ושימש סנדק בברית לבנו