מהליכותיו ותולדותיו של הרש"ש הקדוש

מהליכותיו ותולדותיו של ענק המקובלים מרן הרש"ש הקדוש זיע"א - לרגל יום ההילולא י' בשבט ה'תקל"ז // נערך ונכתב ע"י הגאון הרב יהורם יפת - רו"מ מאורות הרש"ש

מהליכותיו ותולדותיו של הרש"ש הקדוש

בצעירותו

הרש"ש הקדוש- רבי שר שלום שרעבי, נולד בשרעב שבתימן בשנת ת"פ (1720), נפטר ב-י' שבט בשנת תקל"ז (1777). חי כ-57 שנים. ציונו: בהר הזיתים מעל ציונו של אור החיים הקדוש, מצד שמאל. בנו ר' יצחק. חותנו ר' גדליה חיון. מגדולי חכמי תימן וא"י. גדול המקובלים בדורות האחרונים ומפרש הקבלה עפ"י שיטת האר"י הקדוש.

הנער שלום, היה ילד מיוחד שלא הסתפק בלימוד אצל המארי, ונפשו האצילה ביקשה לחדור אל נבכי הסוד של התורה הקדושה, עוד בהיותו רך בשנים. הילד שלום היה צמוד לבית המדרש, והיה לומד ימים כלילות לאור הנר, שינס מותניו והחל בכוחות עצמו ובדבקותו הרבה, שוחה בים התלמוד ובלימוד חכמת הקבלה, תורת הח–ן, חכמת הנסתר. שעות רבות וארוכות, היה הילד שלום עובד את קונו בדרכו המיוחדת, בצניעות ובהעלמה, ואין איש יודע מה גודל האור המאיר וזורח מתוכו, ורק לאחר שנים יגלו חכמי הקבלה, כי נשמת הילד שלום היא ניצוץ נשמת האר"י הקדוש, שבא לעולם בדמות הרש"ש.

בלילות, לאור הנר היה לומד את הסוד והנסתר שבעומק התורה, ללכת בנתיבותיה ולחדור אל הפרדס, והוא עדיין נער צעיר. לאחר מות אביו ר' יצחק, נאלץ לצאת להביא טרף אל ביתו, ויט שכמו לסבול, ולבקש מאל אכלו,להשביע נפשות רעבות של אחיו ואימו, בגשם ובשרב, ביום אכלהו חורב וקרח בלילה. צער רב, נצטערה אימו, על כי בנה בכורה, הילד המעולה, נאלץ לצאת את ביתה, להביא טרף ולהחיות נפש,ורק בשבת ישוב אל ביתו.

יציאתו מתימן לארץ ישראל


על יציאתו מתימן כתב מעריצו הגדול הגאון רבינו יוסף חיים (ה"בן איש חי") זיע"א בספרו "בן יהוידע", כך:

ודע, כי אבותינו סיפרו לנו על רבנו הרש"ש ז"ל, כשיצא מארץ תימן בא דרך בומביי ובצרה לעירנו בגדד עובר אורח כדי לילך לירושלים דרך דמשק… וכאשר בא רבנו הרש"ש היה מתעלם כדי לא להודיע עצמו שהוא חכם, אלא סוג אדם פשוט גר עובר אורח, ונתעכב פה עד שנזדמנה לו שיירה שהולכת לדמשק.

ובזמן ישיבתו פה, היה הולך ביום לישיבה שעל מצבת השיך יצחק גאון ז"ל ויושב ללמוד זוהר הקדוש עמהם. ואומרים: כאשר היה לומד בזוהר פרשת בלק היה רבנו לומד הזוהר בהתלהבות ובקול רם, וכשהגיע לתיבות "כה תדבר" וגו' היה מוציא תיבת "כה" מפיו בחזקה ותוקף ליבו בכח גדול. ויאמרו לו הזקנים היושבים שם: "מדוע אתה צועק בתיבת "כה" בתוקף ובקול גדול וקורא אותה בכח גדול מאוד? ויאמר להם בלשון ערבית של תימן בזו הלשון: "האדי אל כה חרקת קלבי" (תרגום: זאת ה"כה" שרפה את ליבי) עד כאן שמענו מאבותינו. נמצא צדיק זה קודם שזרח אורו בירושלים תוב"ב, בא אל ארצנו ודרכו רגליו על רחובות עירנו, כדי שיהיו מניחים אותו עטרה בראש, ואשרי עין ראתהו, זכותו יגן עלינו אמן!

משם המשיך הרש"ש לחאלב, שם שימש לפרנסתו כעגלון לגביר, ומשם המשיך אל ארץ ישראל.

בראשית ימיו בישיבת המקובלים

בארץ הקודש הסתיר את עצמו, ועבד כשמש בית כנסת בישיבת המקובלים בית אל אצל ראש הישיבה – הגאון רבינו גדליה חיון זצוק"ל. הוא היה מחזיר את הספרים למקומם ומעלה אור במנורות. וכך, יום אחר יום, מסתופף שלום בצילה של חכמת הקבלה במסווה של משרת חרוץ.

ואז קרה הדבר. בישיבת רבי גדליה חיון, היו מתקשים ומתחבטים הלומדים מדי יום ביומו בקושיות גדולות ועצומות ואין פותר אותם. ופעמים אף ראש הישיבה – רבי גדליה – לא היה מצליח להשיב לשאלות תלמידיו. ליבו של רבי שלום אינו מאפשר לו לעמוד מנגד ולהחריש בזמן שחבריו נזקקים להדרכה רוחנית. אך מה יעשה? אין הוא רוצה לחשוף את זהותו, עדיין לא הגיעה העת.

מצא עצה: מעט לפני חצות הלילה, טרם שמגיעים המקובלים לבית המדרש, הוא כתב על פתק את התשובות לשאלות שעלו והטמין את הפתק בתוך ספרו של רבי גדליה. לאושרם של רבי גדליה וחבורת תלמידיו לא היה קץ, אולם מי הוא זה שמטמין את הפתקים מעת לעת, לא ידע איש. רבי גדליה מפציר בתלמידיו לפתור את התעלומה ולגלות מי מהם עושה זאת, אך לשווא.

כשנודע לה על הפרשה המסתורית, החליטה חנה, בתו של רבי גדליה, שהיא תפתור את התעלומה. היא עמדה בחלון בלילה ואז ראו עיניה את המשרת שלום נכנס בחשאי, כותב דבר מה על פתק, מביט לכל עבר ומטמינו בספרו של אביה. הסוד התגלה. משנודע הדבר, הושיב רבי גדליה את "שלום המשרת" לימינו בראש השולחן, ולימים אף מכתיר אותו כממשיך דרכו. הוא אף שידך אותו עם חנה בתו, זו שראתה אותו מהחלון מטמין את הפתקים. מאותו היום ואילך החלה תקופה חדשה בחייו של רבי שלום שרעבי, לא עוד מקובל נסתר, כי אם ראש וראשון למקובלי בית-אל.

הודה וביקש מר' חיון להישאר ניסתר. לאחר זמן לקחו לחתן לבתו.

מינויו לראש ישיבת המקובלים בירושלים

ביום פטירתו של ר' חיון בשנת ה'תק"י – ה' מנחם אב, התקבצו כל חכמי הישיבה, ורבים מהמוני העם, לחלוק לו כבוד אחרון, וכולם תוהים ושואלים, על מי יטיל הרב בצוואתו, לעמוד בראש ישיבת המקובלים בית אל. בדריכות וברעד, פתחו תלמידי הרב את מכתב צוואתו, ולמקרא תוכנה, כמעט ופרחה נשמתם מקרבם, וכך היה כתוב: "מצווה אני עליכם בראש ובראשונה, למנות אחרי את המקובל האלוקי, אשר רוח אלוקים בקרבו, הרב הגאון רבי שלום התימני "משרת הישיבה". הנאספים לא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אזניהם, וחשבו כי דעת הרב חיון נשתבשה עליו בעת שכתב את הצוואה, שהרי איש מההמונים בירושלים לא ידע עד רגע זה את גודל קדושתו של הרש"ש האלוקי, ניצוץ נשמת האר"י. או אז פתחה הצדקת חנה ביתו של הרב חיון את פיה ואמרה לנאספים, "משרת" זה,אינו אלא צדיק יסוד עולם נסתר במעשיו, ובחכמתו הגדולה הצליח להסתיר מכם את ידיעותיו בתורה בנגלה ובנסתר. כל סודות התורה נהירים וברורים לו, כמו שנהירים לו סימטאותיה של ירושלים של מטה.

רבינו הרש"ש הקפיד ללמוד וללמד קבלה אך ורק על פי שיטתו של האר"י הקדוש, כפי שהובאה לעולם על ידי תלמידו, רבי חיים ויטאל. הוא השקיע את כל כוחו וזמנו בכתיבת ביאורים לחכמת הקבלה, מתוך כוונה להביא להתפשטותה ברבים. שמעו נודע למרחוק ואנשים נוספים שביקשו לממש את מטרת החיים החלו להתקשר עימו ולבקש הדרכה רוחנית.

בספר "שם הגדולים" כתב עליו רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א):

אחד קדוש בדורינו, מקובל מופלא. וברוב בקיאותו וחכמתו היה מייחד ייחודים כמו שכתב רבינו האריז"ל, תיקון רחל ותיקון לאה כמשפט, והיה מייחד ייחודים כמו שכתב רבינו האר"י בשער רוח הקודש, עד כאן.

הסתלקותו

בחג הפסח שנת ה'תקמ"ב קיים הרש"ש את מצוות אכילת מצה עם ייחודים וסודות נעלים, נתנמנם לאחר הסדר ואז הודיע שהגיע זמנו להפטר מהעולם. לפני פטירתו התעטף בטלית ותפילין, הרבה בלימוד תורה בכוונות וייחודים, הבטיח שהמתפללים על קברו לכל ישועה נדרשת, תפילה בלב תמים לא תחזור ריקם, והחזיר נשמתו לבורא.

הרש"ש עמד בראש חברת רבנים מפורסמים שנקראה "חברת אהבת שלום" ובין תלמידיו היו החיד"א, הרב יום טוב אלגאזי (מהרי"ט אלגאזי), ר' חיים דילרוזה ור' גרשון מקיטוב גיס הבעל שם טוב. תלמידים אלה היו כמעט בני גילו של הרש"ש (ר' גרשון מקיטוב היה מבוגר מהרש"ש ביותר מעשרים שנה) ולמרות זאת נחשב הרש"ש בעיניהם לרבם.

מספריו: • אמת ושלום: בו מביע התנגדות לספרי קבלה שחוברו אחרי המקובל ר' חיים ויטל ומביא ביאורים על ספר עץ חיים • נהר שלום: כוונות התפילה. • סידורו של הרש"ש: לפי כוונות האר"י. • רחובות הנהר: ביאור על הקדמות האר"י.

שביבים והנהגות אודות רבינו הקדוש זיע"א

קולות נהי בקעו מביתה של התופרת הירושלמית. בעלה, בניה ובנותיה ביכו את מותה של אם המשפחה, אשת-חיל טובת-לב, שהלכה לעולמה בטרם עת והניחה אותם לאנחות. בעבודות התפירה שנזדמנו לה מפעם לפעם פרנסה את ביתה הדל בימים של עוני ומחסור קשים ליהודי ירושלים. עם מותה נשבר אפוא גם מטה-לחמה של המשפחה. על הצער העמוק בשל פטירתה נוספה בעיה מעיקה ומיידית. בעת ההיא שלט בירושלים מושל טורקי, שהטיל על יהודי העיר מיסים רבים ובכללם מס קבורה. כל מי שביקש להביא את יקירו לקבורה נאלץ לשלם תחילה מס לקופת המושל. בני משפחתה של התופרת המנוחה התקשו לגייס את המס וקבורת האם התעכבה.

כשנקפו השעות והכסף לא הושג, הוחלט לערוך הלוויה קטנה וצנועה, בניסיון להסתיר את הדבר מידיעת המושל. זו הייתה משימה לא-פשוטה. ביתו של המושל ניצב במקום שממנו נשקפה הדרך העולה אל בית-העלמין היהודי בהר-הזיתים. שעות על שעות היה המושל הטורקי יושב על גזוזטרת ביתו, נח על כיסא נצרים מרופד ומשקיף באפס-מעשה על הנעשה. אף-על-פי-כן החליטו בני-הבית להסתכן ויצאו לדרך. באותה שעה שהה המושל בביתו. צעדיהם החרישיים של המלווים הגיעו לאוזניו. חיש-מהר זינק אל הגזוזטרה, ועיניו הקטנות והרעות לכדו קומץ יהודים המובילים את מתם לקבורה. הוא ידע בבטחה כי באותו בוקר לא הועלה לקופתו מס-קבורה, והיה ברור לו כי מעשה 'רמייה' יש כאן.

עד מהרה הזעיק את אנשיו והורה להם לעצור את חבורת ה'נוכלים' ולהחזירה על עקבותיה עד אשר ישולם המס. לא הועילו תחינותיהם של בני-המשפחה כי עניים מרודים הם ואין לאל-ידם לגייס את המס. בגסות ובבוטות גירשו שליחי המושל אותם ואת אנשי החברה-קדישא, שנשאו את מיטת הנפטרת המבוזה. באותה שעה ישב הרש"ש בהיכל ישיבת המקובלים 'בית-אל' וסביבו תלמידיו שומעי-לקחו. לפתע נשמעו דפיקות מבוהלות מכיוון הדלת, ולהיכל פנימה התפרצו האבלים, קודרים ועצובים. כשדמעות ניגרות על פניהם שטחו לפני הצדיק את צרתם.

לאחר שסיימו את דבריהם קם הרש"ש על רגליו ואמר לתלמידיו: "הבה נקיים מצוות הלוויית המת ונחלוק לנפטרת, אישה תמה וצדקת, כבוד אחרון". נוכח עיניהם המשתאות של האבלים ציווה הרש"ש על אנשי החברה-קדישא לשאת את המיטה ולהביא את הנפטרת לקבורה כדת וכדין.

אם בתחילה התכוונו האבלים לקיים הלוויה שקטה וחפוזה ולא עלה הדבר בידם, הרי עתה זו הייתה הלוויה גדולה ובולטת לעין-כל. בראש המסע צעדו הרש"ש ותלמידיו, ואחריהם אנשי החברה-קדישא ובני-המשפחה. כך התנהלה לה ההלוויה במורד כפר-השילוח (סילוואן).

כשהתקרב המסע לבית המושל, שפשף הלה את עיניו בתימהון. הוא התקשה להאמין למראה עיניו. היהודים החצופים מתעלמים מהחוק, מצפצפים על אזהרת אנשיו ואף חוזרים על פעולתם הנפשעת כשהם מתוגברים במלווים נוספים?! כדי להיטיב לראות את הדברים התקרב המושל אל מעקה הברזל שתחם את גזוזטרת ביתו. חמתו בערה בו והוא שאל עצמו שוב ושוב אם עיניו אינן מתעתעות בו. המציאות הייתה ברורה כשמש בצהריים והוא רתח מזעם כפי שמעולם לא רתח. המושל היה על סף אבדן עשתונות, ובתוך כך נעץ את ראשו בחזקה בין שניים ממוטות ברזל של המעקה. כשניסה להוציא את ראשו, לא הצליח. המושל נבהל. הוא חש כחיה לכודה והחל לקרוא לעזרה.

בינתיים חלפה השיירה על פניו בדרכה לקבורת הנפטרת בהר-הזיתים. כעבור שעה קלה הסתיימה הקבורה והמלווים שבו לבתיהם, מחישים צעדיהם, מחשש לתגובתם הצפויה של המושל ואנשיו. רק הרש"ש ותלמידיו צעדו בנחת. בהתקרבם לבית המושל פנה הרש"ש לעבר הבית עצמו. תלמידיו המשתאים צעדו אחריו בדממה. "קללת הרב היהודי פגעה בי!", זעק המושל בבהלה בדיוק כשהרש"ש התדפק על דלת ביתו. בני-הבית שפתחו את הדלת הביטו בו בחרדת-כבוד והובילוהו לגזוזטרת הבית. המחזה היה מוזר ביותר: ראשו של המושל, שבימים כתיקונם הפיל חיתתו על כל יושבי העיר, היה לכוד במעקה הברזל בלי יכולת לחלצו משם. סביבו עמדו בני-הבית וצווחו בהיסטריה. שני ערבים גברתנים ניסו לכופף לצדדים את שני מוטות הברזל העבים, ללא הצלחה.

"התפלל עליי!", התחנן המושל לרש"ש בקול שהיה קרוב לבכי. "יהיה עליך לשלם על כך", ענה הרש"ש. "ככל שתרצה!", זעק המושל. "עליך לפטור אחת ולתמיד את היהודים ממס הקבורה", פסק הרש"ש. שתיקה השתררה במקום. פניו של המושל היו אדומות מכאב וממאמץ. "בסדר", מלמל לאחר כמה שניות. וראה זה פלא – בעודו מנסה, אינסטינקטיבית, להפנות ראש לעבר הרש"ש ולהביט בו, השתחרר באחת ראשו הלכוד. המושל עמד בהבטחתו והסיר את המס המחפיר מעל יהודי העיר. יהודי ירושלים זקפו את המאורע המשמח לזכותה של התופרת הענייה, לא-פחות מאשר לכוחו של הצדיק והמקובל רבי שלום שרעבי.

------

תלמידי הרש"ש הקדוש שאלוהו כמה וכמה פעמים איך זכה להגיע לאותן דרגות נפלאות? כשאחת מזכויותיו היא שכל המקובלים בכל העולם כולו מתפללים על פי הכוונות שערך וכתב הרש"ש בסידורו. הרב נהג תמיד להתחמק מהם, אך ברבות הימים כשהפצירו בו מאוד ענה להם כך: "באחת מלילות החורף המושלגים יצאתי מביתי לבית הכנסת לפנות בוקר לתפילת שחרית ובדרכי ראיתי אישה סומא (עיוורת) מובלת על ידי ילדה קטנה, ומשרכת את דרכה בכבדות ברגליים יחפות בתוך השלג הנורא".

"מיד ללא שום היסוס חלצתי את נעליי מעל רגליי, התכופפתי לארץ ונעלתי אותן לרגלי האישה היחפה, ואף את סודרי שעליי הורדתי ועטפתי בו את הילדה הרועדת מקור. לאחר מכן חשתי לבית הכנסת ויצר הרע מנסה להטרידני: 'איך הולך אתה יחף? ומה עם כבוד התורה שבך?' מיד ביטלתי מחשבות אלו ואמרתי: 'אין בי כלום וזהו כבוד שמיים!!!' ואז הרגשתי שליבי נפתח כאולם ומאז זכיתי ונתעליתי".

------

מסופר בספר "יששכר וזבולון" על הגאון רבי אליהו מאני זצ"ל שלמד בצוותא עם החכם רבי ניסים עיני זצ"ל בבגדד לפני עלותו לא"י. הם למדו בספר "דברי שלום" של נכד הרש"ש זיע"א והתקשו בדבריו, לא הבינו כיצד הסביר את דברי סבו הגדול. אמר רבי אליהו מאני, שנראה לו שהרב "דברי שלום" לא הבין את דברי סבו, רבינו שלום שרעבי זצ"ל.

לאחר אמירה זו, הרב אליהו מאני החל צועק בקול מר, בלי יכולת להוציא מפיו מילה, ובכה בכי תמרורים. לאחר ארבע שעות היכה בידו על ליבו כאומר "חטאתי", והתרפא. כאשר שאלוהו מה היה סיפר שהרש"ש הקדוש התגלה אליו ואמר לו: "מה כוחך לדבר על נכדי שלא הבין את דברי, אתה הוא שלא הבנת אותם!" ועד שביקש מחילה, וסלח לו.

ובהקדמת ספר "זכרונות אליהו" הוסיף, שהרש"ש הודיעו שימות בחטאו זה, ולא יתכפר לו עליו!. בכה רבי אליהו והעתיר, עד שהרש"ש הסכים למחול לו, אך ורק באם יקרא את שם בנו העתיד להיוולד לו בשמו. וכך היה, הרבנית ילדה בן, ושמו נקרא "שלום", על שמו של הרש"ש זיע"א!

------

בספר "אורות ממזרח" מובא סיפור מופלא עם הרב: מעשה במושל ערבי בירושלים שביקש תואנות להתעלל ביהודים. הלך והפיץ עליהם בפומבי, דיבה שפלה, כאילו מלעיגים חכמי ישראל לדת הישמעאלים, באומרו לעורר עליהם את חמת ההמון הפראי. אימה ופחד אחזו ביהודי העיר. אולם הצדיק המקובל רבי שלום שרעבי זצ"ל הרגיע את הרוחות, בהבטיחו, שלא יאונה ליהודים כל רע.

והנה עוד באותו יום חלתה בתו של העריץ הערבי במחלה אנושה. הרופאים שהוזעקו אל מיטתה, לא יכלו למצוא לה מזור ותרופה, ומצבה החמיר שבעתיים. יעצו לו חכמיו לפנות אל הקדוש היהודי, רבי שלום שרעבי, ששמעו הולך לפניו כעושה נפלאות ובודאי יושיעו. פנה המושל אל רבי שלום והפציר בו לבוא לרפא את בתו. הלך רבי שלום אל בית המושל והתפלל לרפואת בתו החולה. והנה באורח פלא השתנה מצבה וניכרו על פניה סימני התאוששות ושיפור בבריאותה. ניגש המושל לרבי שלום ונשק את ידיו בהתרגשות. אח"כ ביקש להעניק לו דורון חשוב, אולם רבי שלום דחה את מתנתו באומרו: "אינני רוצה מאומה, רק אל תעשה רעות לבני עמי". מיד הבטיחו המושל להפסיק מיד את השיסוי שערך נגד היהודים ולהשגיח לבל יפגע בהם איש.

------

כיצד הרב העביר על מידותיו ניתן ללמוד מן הסיפור המאלף הבא: בארמונו של העשיר ר' שאול פרחי, עבד משרת, עלם תמני ושמו שלום שרעבי, שברבות הימים התפרסם לצדיק המקובל ר' הרש"ש הקדוש. אך בינתיים הוא שמר בסוד את גדולתו התורנית בנגלה ובנסתר. יום אחד ציווה העשיר לרתום את כרכרתו ולצאת עימו לטיול. עשה ר' שלום כדבריו ונהג בסוסים. לפתע פתאום התפרצו הסוסים בדהירה והשתוללו באורח פראי ומסוכן, עד שהכרכרה כמעט התהפכה על נוסעיה. ר' שלום הצליח בחסדי שמים מרובים למשוך את רסן הסוסים ולעוצרם. חמתו של העשיר בערה בו והוא נזף בעגלונו ובלהט הרגע אף סתר על לחיו. הבליג ר' שלום על כאבו והחריש למשמע דברי החרפות של אותו עשיר.

לאחר שנים רבות כאשר הרש"ש כבר הגיע לרום תהילתו והתפרסם כראש המקובלים בירושלים, נזדמן ר' שאול פרחי לירושלים וסר אל מעונו כדי לשחר את פניו ולהתברך מפיו. כיוון שנעמד לפני הצדיק וראה את קלסתר פניו, הכיר כי זהו המשרת שהעסיק לפני זמן רב בהיותו סבור שהנער ריק מידיעות התורה ושכלו מועט. כשנזכר באותו מקרה שהכהו על פניו, נפל לרגליו של ר' הרב בבכי ובתחנונים, שיסלח וימחל על אשר חטא לו, אבל הצדיק דיבר אליו רכות ואמר בחיוך סלחני: "מעולם לא הקפדתי עליך, ובכלל לא שמתי לב לאותו מאורע".

עליה המונית לציונו מדי שנה

עליה המונית מתקיימת מדי שנה ביומא דהילולא על ציונו בהר הזיתים, בראשות גדולי ישראל שליט"א, כאשר תיקון מיוחד ופדיון נפש נערך ע"י חכמי ורבני ישיבת 'מאורות הרש"ש' – לזכרו של הצדיק רבינו זצ"ל. וכפי שהבטיח רבינו קודם פטירתו: "על כל צרה שלא תבוא, תבואו ותתפללו על קברי. והנני מבטיח לכם, שאם תתפללו בלב שלם על קברי – תפילתכם תקובל ברצון ולא תשוב ריקם!".

לפנינו מספר סיפורי ישועות על קברו של הצדיק: שרה לוי היא כבר לא בחורה צעירה, וההגדרה הזו מתרחקת ממנה ככל שחולפות השנים, והיא נשארת בחורה אבל ממש לא צעירה. לפני מספר חודשים שמעה שרה מחברתה על ישיבת הרש"ש הקדוש שבה הושיבו ישיבה על קברו, הוגים במשנתו ובתורתו. החברה שאף היא היתה רווקה מבוגרת, תרמה לישיבה, ובתוך זמן קצר מצאה את חתנה. בעקבות כך, היא שכנעה את שרה שתתרום גם היא. והנה כפי שקרה לחברה, גם שרה מצאה חתן, ובקרוב ממש היא עומדת להתחתן.

סיפור נוסף: בשנה שעברה ביום ההילולא התקבלה פניה מיהודי החולה במחלות רבות. הוא התקשר מבית החולים ובכה כי הוא צריך לעבור סדרת טיפולים, ואינו יודע איך יהיה לו כוח להם. שמו הוזכר על קבר הצדיק, והאיש החלים במהרה ללא צורך באותם טיפולים קשים!

מעמד התפילה והישועה בציון הרש"ש הקדוש זיע"א ביום ההילולא תש"פ

הילולת הרש"ש הקדוש זיע"א - הרב נתנאל יוסף נבון

זרע שמשון חג הסוכות סגולות הסוכה וענייני האושפיזין
הרץ בערב שבת וכלי בידו, מה ניתן לדעת עליו? • דף היומי
האדמו''ר מקעשניף קרית גת במוצאי יום הכיפורים • גלריה
שידור חי: הרב מאזוז מוצ"ש האזינו תשפ"ב
הדף היומי: מסכת ביצה דף י"ח
סיפורי הבעל שם טוב: הבעש"ט והנביא יונה
משלימים עם הציבור: קריאת פרשת וילך
במהלך בניית סוכה: 3 פציעות ברחבי הארץ
הדף היומי מסכת ביצה דף י"ז
הרב מיכאל לסרי - מסר לפרשת האזינו