בין הזמנים: אבא מול בחור ישיבה (דעה)

החיכוכים בין ישיבוחער לבין הוריו בעידן זמננו - עידן הקורונה (הרב יעקב בוצ׳קובסקי)

בין הזמנים: אבא מול בחור ישיבה (דעה) בימה - המעודכנים מעדכנים

שתי מילים שמעבירות בלב הורים רבים לבחורי ישיבות תערובת רגשות: מחד גיסא נחמד לראות את הבן בבית, מצד שני - חשש. הורים רבים פוחדים מהמפגש עם הבן פנים אל פנים במשך שלשה שבועות ברציפות. המפגש הזה מלא חיכוכים ואי הבנות, ציפיות שלא מתממשות, אכזבות וכעסים. ואם כך פני הדברים בכל עת - על אחת כמה וכמה בעידן הקורונה, כשגם זמן קיץ - היה מלא חורים.

בחורי הישיבות אינם דומים לנו - ההורים. לא זו בלבד שכיום אנחנו אנשים אחרים לגמרי, אלא שגם כשהיינו בגילם היינו שונים. עולם הישיבות השתנה, המושגים השתנו, הפתיחות לעולם גדלה לבלי הכר. והבחור חוזר הביתה עם הרגלים ומושגים שלא כולם לרוחנו. שעות קימה - שאנחנו לא מכירים, מוזיקה - שלא תמיד אנחנו אוהבים, ועוד דברים רבים מסוג זה. אנחנו מנסים להשוות את הבן לדמות של הבחור שאנחנו היינו, וההשוואה לא מוצלחת.

כל המחנכים אומרים: הבנים היום צריכים שמירה הדוקה. אחרת - חס וחלילה, מי יודע מה יקרה, הרחוב היום כל כך קורץ, אם לא יהיה לו טוב בבית הוא יברח לרחוב. אז מה תעשה? מצד אחד תכיל את כל השטויות ותשתוק, ורק תפנק ותיתן את כרטיס האשראי. מצד שני - תפקח עין מרחוק, תעמוד עם יד על הדופק.

וכך הפכנו להורים רועדים, מפוחדים, לא סומכים על עצמנו, ובעיקר - לא סומכים על הבחורים שלנו. אנו חיים בתחושה שבעצם הם לא הכי מעוניינים ללכת בתלם שלנו, וצריך לשמור עליהם כמו על כלי זכוכית שביר, כי כל דבר קטן עלול להסיט אותם מהדרך.

משהו בסיסי אחד חסר: אמון. אמון בעצמנו ואמון בבנינו.

בראשית כל נשאל: האם באמת יש אפשרות לחנך בחור מתבגר בצורה כזו, של פיקוח והנחיה תמידית?

המציאות מוכיחה שאין לנו אפשרות להפוך אל הבן שלנו לאפרוח צמוד לסינר. לא כל ימינו נעמוד ונפקח עליו. כבר עכשיו אנחנו לא מפקחים עליו. הוא חי את חייו הרחק מאיתנו, ואין לנו יכולת להתעדכן בכל רגע נתון מה קורה איתו.

הדבר מוכיח שאנחנו לא אמורים המטרה שלנו הינה לתת לו את הכלים להיות עצמאי. כפי שדרכו הטבעית של אדם הינה להיות עצמאי בחיים באופן כללי, כך גם הוא אמור להיות עצמאי ביראת שמים.

נתבונן על עצמנו. מה שומר עלינו מעברות? הרי אין מעלינו נוכחות רציפה של אבא או משגיח. למה אנחנו עצמנו לא מדלגים חלילה על קריאת שמע, או לחילופין צופים בסרט מלוכלך? כי מונח לנו בתודעה שעבירה היא דבר שאסור שיקרה, ומצוה היא חובה שאין להימלט ממנה. זה בדיוק מה שהבן שלנו אמור להיות: אדם בעל תודעה של מחויבות למצוות ועברות.

הקב״ה מצפה מהורים שיעצבו את תפיסת העולם הבסיסית של הבן שלהם שעברה היא דבר חמור שאסור לאפשר לו לקרות, ומצוה היא דבר שחייבים לעשות. זה התפקיד הבסיסי של מצות חינוך.

הצלחנו בזאת או לא?ברוב מוחלט של המקרים אנחנו יכולים להצהיר: כן, ובגדול. בחור רגיל לא יחלל שבת במזיד, ולא יבטל מ״ע של ק״ש בשאט נפש. הוא מרגיש מחויב למצוות. הוא קלט במשך כל שנות ילדותו שעברה היא דבר אסור ומצוה היא דבר מחייב.

בימה - המעודכנים מעדכנים

הוא נכשל בעברות? אין ספק, גם אנחנו נכשלים בעברות.

בחור בדרך כלל מועד יותר לכישלון מאשר אדם נשוי, כי הוא יציב פחות.

אבל השאלה היא לא האם הוא נכשל, אלא האם יש לו מנגנון פנימי שמשדר לו מחויבות לתורה. האם כשהוא עושה עברה יש לו מצפון. האם הוא חי במודעות שחייבים להניח תפילין ולקרוא ק״ש כל יום. האם יש לו מצפון כשהוא מדלג ערבית.

לרוב מוחלט של הבחורים יש מצפון, יש מערכת פנימית שמחייבת אותם לשמירת תורה ומצוות. הרבה יותר ממה שנדמה לנו. לבחורים יש יראת שמים בסיסית, והרבה הרבה יותר מבסיסית. הם רכשו אותה בילדותם, בבית שלנו ובחינוך שהטמענו בהם, אנחנו והת״ת.

גרוב העימותים בגיל ההתבגרות, ואולי כולם, המתרחשים על רקע חינוכי - אינם באים בגלל שהבן לא רוצה לשמור על התורה, אלא מסיבה אחרת לגמרי: הבן מרגיש שלא סומכים עליו, שלוקחים לו את העצמאות. הבעיה של רוב הבחורים היא לא עם היהדות, אלא עם התחושה שלוקחים מהם בשם התורה את הבגרות.

הם חשים שהתורה הפכה להיות עסק בינם לבין אבא או המשגיח, כביכול אבא הוא זה שאחראי על שמירת התורה שלהם, והוא מנסה לכבול אותם אליו, להקטין אותם ולקחת את עצמאותם, כדי שהוא יוכל לוודא שהם עומדים בדרישות הרוחניות שהוא מציב.

הבן מרגיש שכשאבא מעיר לו על תפילה בזמן, הוא לוקח את התפילה כנושא אישי מולו. כביכול הסיפור עכשיו הוא לא אני מול התורה, אלא אני מול אבא. אבא מחליט שאני אקום בזמן, וזה לא מתאים לי. די, עברתי את הגיל, אני בחור עצמאי!אין לבן שום בעיה עם התורה, הוא חונך לשמוע בקולה. הבעיה שלו היא עם הפיקוח שמגיע מצד אבא, שחונק את עצמאותו.

הפיתרון נמצא בהישג יד: לסלק את עצמנו מהתמונה. הדרישה שלנו מבננו לשמור תורה ומצוות היא לא דרישה שלנו, ואנחנו לא באים להטיל עליו משמעת כלפינו אלא כלפי הקב״ה.

אם באים אל הבן בדרישה לשמור את התורה לא בגלל שכך אני אמרתי וכך מתאים לי, אלא משום שכך הקב״ה אמר - הדברים מתקבלים אחרת לגמרי. הדרישה אינה דרישה אישית "נא להיכנע לי", אלא דרישה הגיונית: בני היקר, דע לך שפעולה זו וזו היא עבירה. הערה כזו היא כדבר גבר אל גבר, מתוך תחושה של כבוד ואמון.

דכיצד עושים זאת? ניקח דוגמה.

הבן היקר לא קם בבוקר בשעה הגיונית. זה קשה, מעצבן, אתה הרי בשמונה כבר אחרי המכולת. זה הגיוני שזה מעצבן, ובאופן טבעי אנחנו רוצים לשנות זאת, שהבן ינהל סדר יום כפי שמתאים לתפיסת עולמנו. שיקום בשמונה. אבל - כשאנחנו באים אליו בדרישה לקום בשמונה כי צריך לקרוא ק״ש בזמן, הוא מתעצבן. כי הוא מרגיש שבשם התורה אנחנו כופים עליו סדר יום.

בימה - המעודכנים מעדכנים

ובכן, ראשית כל עלינו להיות מדויקים: מצד הקב״ה אין דרישה לקום בשמונה, אלא להספיק לקרוא ק״ש לפני סזק״ש של הגר״א, ולהספיק תפילה בציבור לפי סוף זמן תפילה. לאחר הבירור הזה, אתה שואל את עצמך: מה אני, כאבא, קשור לענין? אני לא רוצה שבני יכשל בביטול מצות עשה. איכפת לי, אני יודע שביטול עשה זה עסק לא פשוט!

יתכן שיש גם תחושה פנימית נוספת, שמעצבן אותי שהבן שלא מנהל את סדר יומו כמו שאני הייתי רוצה. זו תחושה טבעית, אך יש להגדיר אותה ברורות. יש כאן שני נושאים: א. אני רוצה שבני ישמור על התורה. ב. אני רוצה שבני ינהל את סדר יומו בצורה הנראית לי.

יש לזכור שההתפרצויות והמריבות בדרך כלל מתרחשות בגלל החלק השני. התחושה הפנימית שלנו שאנחנו רוצים שהבן ילך בדרך שנראית לנו לנכון, אכן גורמת לבן תחושה של חוסר עצמאות, ובצדק. כל הבעיה שלו היא רק מול החלק הזה, לא מול החלק התורני.

לאחר ההפרדה והסדר הפנימי בלב פנימה, אתה מודיע לבן את ההלכה, כמו שאתה מודיע לו שמחר יש לו תור לרופא שיניים: שמע, יש לקרוא ק״ש עד שעה פלונית. אחר כך זה ביטול עשה, וזה לא פשוט.

למה כשמודיעים לבן שיש לו תור לרופא אין חשש מעימות? ולמה אין פרפור בלב פנימה אולי בגלל זה הבן יתפרץ ויפסיק לשמוע בקולי? כי לכולם ברור שתור לרופא הוא לא עסק של האבא שמצא מקום לשלוט על חיי בנו, אלא הוא עסק של הבן.

האבא מודיע לו על דבר שנצרך לתועלתו. זה מתקבל בצורה טבעית וחלקה, גם אם האב מודיע זאת בטון שלא משתמע לשני פנים. כך זה גם הודעה על חובה הלכתית. אתה מאמין בתורה, ואתה לא רוצה להפסיד תפילה. אני מודיע לך שבשעה זו וזו יש לקום בכדי להספיק את החובה ההלכתית.

בכדי שהגישה הזו תצליח, יש צורך בשני דברים: א. שאתה עצמך תאמין בזאת. שתהיה לך אמונה פנימית שהתורה מחייבת את מה שאתה דורש כעת לעשות, ושמה שהתורה מחייבת זה אכן מחייב כי זו הצורה של החיים ואין בלתה. ב. שלא תערב יחד עם הדרישות ההלכתיות המחויבות גם דברים שאינם מחויבים, אלא שאתה הורגלת בהם, או שלא לכבודך שכך יתנהגו בביתך.

יש להדגיש, שמותר לנו לבוא בדרישות לא רק מצד התורה, אלא גם מצד חוקי הבית. לא מתאים לי שבבית שלי יקומו בעשר. אנחנו משפחה מסודרת ויש כאן סדר יום. זו דרישה הגיונית? היא בהחלט יכולה להיות הגיונית. אם אתה יכול להסביר אותה לאדם בוגר, לא רק בצורה של הפעלת סמכות אלא גם ממקום של הגיון - אין שום סיבה שלא תוכל להסביר זאת גם לבנך. הוא בחור בוגר ויש עם מי לדבר. הדיבור צריך להתבצע בגובה העיניים, בשפה ברורה.

הסיפר לי ידיד על מעשה שאירע לו מול בנו. הבחור מתגלח עד הקצה של גבול ההיתר, בנקודת הסיום של עצם הגולגולת, בערך מול אמצע האוזן. ידידי זכר עד היכן הוא נהג להתגלח בבחרותו, ומה היה המנהג המקובל אז - עד סוף האוזן. הפאטים היו ברורים וניכרים. הפריע לו מה שהבן שלו עושה ואיך הוא נראה. ואז הוא קלט שמפריעים לו שני דברים:

א. החשש האמתי שמא בנו נכשל באיסורי תורה. ב. החשש כיצד יביטו עליו ברחוב. הזאת נעמי?

לאחר הבירור הפנימי מול עצמו, הוא הגיע למסקנה שאכן יש כאן גם חלק לא תורני, חלק של תדמית. אבל גם תדמית חשובה לו. אם הבן יפתח תדמית של בחור לא רציני זה עלול להזיק לו.

בימה - המעודכנים מעדכנים

וכשהוא קלט שזה הנושא, הוא אמר לבנו בשיחה גלויה: ״תשמע, יש לי עם הגילוח שלך שתי בעיות. ראשית כל - אתה מגלח עד הקצה של הגבול, אתה עלול להיכשל בהנף יד באיסור מהתורה על כל שערה. לדעתי זה מסוכן מאוד, אבל אלו החיים שלך. אתה רוצה עבירות? תסתדר אתה מול הקב״ה. חוץ מזה, יש לי כאן עוד בעיה. גם אתה שומר מרחק שני מ״מ, תיקח בחשבון שאתה יוצר לך תדמית של בחור קאלטער, ולתדמית כזו יש מחיר. זה שיקול שלך, אלו החיים שלך, אני כאבא רואה חובה להסב את תשומת ליבך לדברים שלא שמת לב. את הבחירה שלך תעשה בעצמך".

עיקר הנקודה שצריך לשים אליה לב היא - נתינת אמון. לבחורי ישיבות יש יראת שמים פנימית, הרבה יותר ממה שנדמה. כל העלונים מסביב מפחידים אותנו ההורים מפני הנסיונות העצומים שיש בדורנו, טכנולוגיה וחברה ירודה וכדומה. הסיפורים המפחידים גורמים לנו לתחושה של חוסר אמון בבן: מי יודע מי הוא הבן שלנו והיכן הוא באמת נמצא, ואלו עבירות הוא עובר כשאנחנו לא יודעים.

חוסר האמון גורם לחשוש מכל בלורית שהתארכה או כיפה שהתקטנה, או קימה מאוחרת, או סתם חוסר חשק ללימוד. כל אלה הינן תופעות נורמליות לחלוטין, אבל הלחץ הפנימי גורם להורים לחשוש, שהנה הנה, כבר עומד לצוץ הסיוט מול עינינו.הפחד הזה גורם לתגובות לא מאוזנות, תגובות של אנשים מפוחדים: או שחוששים להעיר לבן על דברים שבאמת צריך להעיר לו; או להיפך - מעירים על כל דבר קטן, וחונקים את העצמאות הטבעית של הבחור. כך הולכת לאיבוד היכולת להגיב בצורה הפשוטה והמאוזנת: לשוחח עם הבן בבגרות על כך שפעולות מסוימות אינן ראויות / אסורות / עלולות להזיק לו.

עלינו לקלוט שני דברים: א. יש לנו עסק עם מישהו שיש לו בסיס של יראת שמים. ב. יש לנו עסק עם בחור צעיר, כבר לא ילד, הוא פרטנר לשיחה רצינית.

אמר לי פעם ידיד: "כשהבחור שלי התחיל לגדול בשנים הראשונות בישיבה קטנה הוא לא היה רציני, וחששתי שהוא לא רוצה להישאר בעולמה של תורה. רעדתי מפחד על עתידו, ולכן לא העזתי להעיר לו על כלום, שמא כאן יהיה הטריגר שגרום לו למרוד בי לגמרי. עד שבתי בת השתים עשרה אמרה לי: אבא, אתה מפחד מאלחנן"...

וזו טעות בסיסית. אלחנן לא רוצה שיפחדו ממנו. הוא רוצה אבא, שיודע להגיד בביטחון שדבר פלוני הוא דבר שלא יעלה על הדעת. הוא לא רוצה אבא שיחנוק אותו, אבל הוא משווע לאבא שידריך אותו. הוא רוצה להיות רציני, וחשוב לו לשמוע מה אבא אומר.

בחור ישיבה סטנדרטי שגדל בבית רציני - גדל מחויב לקב״ה ולתורתו. הוא רוצה להצליח בתורה ויראת שמים לא פחות ממך. "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם". אפשר לתת בו אמון. אפשר לדבר איתו מתוך אמון. בחור מתבגר הוא גבר, הוא אדם ברשות עצמו. זו שטות לנסות לכרוך אותו לחגורתנו. זה גם לא יצליח, וגם יזיק ויצור תגובה הפוכה. הדבר החשוב ביותר לבחור בגיל מתבגר הוא שיתנו לו לגדול. שיאפשרו לו את הצמיחה.

ואנחנו יכולים לאפשר. אחרי שחינכנו את הילד עד גיל מצוות, כשהוא היה תחת ידינו, והפנמנו בו מושגים של מחויבות לקב״ה ולתורתו - גמרנו את תפקידנו. עכשיו התור שלו לעשות את העבודה, ואפשר לסמוך עליו שהוא יעשה אותה. גם אם סגנון הלבוש עדכני, ושפת הדיבור לא בדיוק מתאימה לשפה שלך עם חבריך בכולל, ושעות הקימה לא תואמות לשעות שלך - הבחור הוא רציני. יש לו יראת שמים. הוא מתרגם את היראת שמים למציאות החיים שלו.

התפקיד שלנו הוא לשחרר, לתת לו לנהל את חייו בעצמו. לשדר לו, ולהרגיש כך באמת, שהעברות והמצוות שלו הם עסק בינו לבין הקב״ה. ואנחנו נותנים בו אמון שיהל את העסק הזה כמו שצריך, כי גם הקב״ה נותן בו אמון. הוא זה ששלח אותו לחיים עצמאיים.

בימה - המעודכנים מעדכנים
מקבץ טורי דעה מאת גדי שולמן מירושלים
טור דעה: מה קורה כשמתחנפים לרשעים?
לא יזכר ולא יפקד: "בין הזמנים" במקורות של חז"ל
ההנהגה - הנהגת הדור והקהילה החרדית בארץ ישראל
גלרייה בלעדית • הכינרת ירדה במספר המטיילים • כהוראת גדולי הדור
תיעוד וגלריה: ליל ט"ו באב בכותל המערבי
'תשעה באב – עבר' אך החורבן ממשיך לא רק מ'היהודים הבאים' גם מכמה 'יהודים הנמצאים'
זעקת הגרב"ש דויטש: "כשנצא מזה, יצטרכו לבנות את עולם התורה כמעט כמו אחרי השואה"
טור דעה: כיצד נזיל דמעה על חורבן בית המקדש?
"סעודה מפסקת" של הלכות לקראת תשעה באב