ט"ו באב – עצמיות, פנימיות ויציבות

שירה כהקדמה לתפילה ידועה סגולתו של יום ט"ו באב, ובמיוחד בעניין תפילות על זיווגים. טרם ניכנס לנושא נקדים בס"ד רעיון קצר שקשור לנושא על פי דבריו של בעל הט...

ט"ו באב – עצמיות, פנימיות ויציבות חופה (אילוסטרציה)

שירה כהקדמה לתפילה

ידועה סגולתו של יום ט"ו באב, ובמיוחד בעניין תפילות על זיווגים. טרם ניכנס לנושא נקדים בס"ד רעיון קצר שקשור לנושא על פי דבריו של בעל הטורים בפ' השבוע.

בתחילת פרשת השבוע אומר משה רבינו "ואתחנן אל השם". דרשו על זה חז"ל שמשה התפלל תקט"ו תפילות (כמנין 'ואתחנן') כדי להיכנס לארץ ישראל, עד שאמר לו הקב"ה רב לך וגו', כלומר שיפסיק להתפלל על כך.

הבעל הטורים כותב ש'ואתחנן' בגימטריא 'שירה'. ומבאר שהקדים משה שירה לתפילותיו כדי שתתקבל תפילתו. מסתבר שכוונתו לשירה מלשון שבח, לא מלשון ניגון, ומכאן למדו באמת חז"ל שיסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, משל למלך וכו'. ולכן בתפילת העמידה פותחים בג' ברכות של שבח, ורק אח"כ ממשיכים בברכות של בקשה. אבל בדרך רמז יש לכלול בזה גם את מה שנקרא אצלינו שירה, ובפרט כשמנגנים ניגונים על מילים של שבח והודאה, שזה יכול להיות הקדמה טובה וסיוע שתתקבל התפילה.

ובדרך דרוש מתיישבת בזה תמיהה. מחד גיסא מצינו שזיווגו של אדם תלוי בתפילה, כמו שאמרו בגמרא על הפסוק 'על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא', זו אשה. ומאידך מוצאים בחז"ל זיווג על ידי שירה ומחולות, וכפי שנדבר בזה בס"ד מיד. אמנם לפי דברי בעה"ט אין כאן שום סתירה. שירה היא הקדמה לקבלת התפילה.

סוגיית הגמרא בענין ט"ו באב

אולי סוגיית ט"ו באב נראית קשורה רק למי ששייך כבר בענייני השידוכים, ולא שייכא כלל למי שעדיין אינו שם, וכל שכן שאיננה שייכת למי שכבר בנה את ביתו מזמן. אבל באמת היסודות של ט"ו באב נוגעים לכל אחד בכל תקופה בחיים, וכדאי מאד להתבונן בהם, ובפרט שיש בהם יסודות שצריך לדעתם דוקא בשנים שקודמות לתקופת השידוכים.

ידועה המשנה בסוף תענית, לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וט"ו באב, שבהם בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים וכו'. אפשר להבין כמה קדושה וטהרה היה שם מעצם העובדה שהמשנה מספרת את זה, ומתבטאת שלא היו ימים טובים כאלו, ומכך שעשו זאת ביום הכיפורים, דבר שלא נתפס בעינינו. בוודאי שלפי חולשת דורינו אין מתאים לעסוק בשידוכים באופן הנזכר במשנה, והדבר שייך רק לפי רוממות ערכם וטהרתם של אותם דורות קדומים. אבל עלינו לכל הפחות ללמוד מכך כמה קדוש וטהור הנושא הזה במהותו.

השאלה עולה מאליה, תינח יוכ"פ הוא יום מסוגל, יום מיוחד לכפרה, יום של היטהרות לפני ה', יום שאין בו מקטרג. אבל מה עניינו של ט"ו באב. מה הפך אותו ליום מימים. הגמרא עצמה (בסוף תענית וכעי"ז במס' ב"ב) שואלת שאלה זו ומונה כמה וכמה סיבות לשרשו של יום זה. ונעתיק חלק מהסוגיא, ונעמוד בס"ד על שלשה מהלכים מתוך הסוגיא.

אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים. בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות, אלא חמשה עשר באב מאי היא.

אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. [בדור הראשון לכניסתם לארץ ישראל היה אסור לבן שבט ראובן לשאת אשה משבט שמעון וכדומה. אבל בדור השני בט"ו באב פסק איסור זה ומכאן ואילך מותר לשבטים השונים להתחתן זה בזה].

אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל. [כלומר לאחר המעשה של פילגש בגבעה נשבעו בני ישראל שלא יתנו את בנותיהם לאיש משבט בנימין. ובט"ו באב מצאו עצה והתירו לבני בנימין לקחת להם נשים משבטי ישראל באופן שהאבות לא יתנו את בנותיהם ולא יעברו על שבועתם].

רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר. [כלומר לאחר חטא העגל נגזר שכל אותו דור ימותו במדבר ולא ייכנסו לארץ ישראל. במשך קרוב לארבעים שנה מתו כל שנה חמשה עשר אלף מבני ישראל, ובאותם שנים לא באה נבואה למשה רבינו, ובט"ו באב של השנה האחרונה בטלה גזירה נוראה זו ופסקו למות].

עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה, [דתניא] רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין.

על המשנה שנאמר בה שביוכ"פ ובט"ו באב בנות ירושלים יוצאות לכרמים בבגדים שאולים וכו'. מוסיפה הגמרא, תנו רבנן בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה, כדי שלא יתבייש את מי שאין לו.

בית בישראל – עניינו קדושה

הגמרא מונה כאן שש סיבות מה שרש עניינו של יום ט"ו באב. עלינו להתבונן האם יש משהו משותף לכל ששת האירועים הללו.

יש שרוצים לקשר את הכל לענייני ארץ ישראל ובית המקדש, ולומדים מכך שהקמת בית יהודי הוא ענין של קדושה, של ושכנתי בתוכם. איש ואשה שזכו שכינה שרויה ביניהם.

זה בוודאי נכון. אולי כדאי להוסיף נקודה חשובה. התורה מלמדת אותנו בעניני קדושה יסוד חשוב. היה מקום להבין שקדושה לחוד וחולין לחוד, ואין לערבם. כביכול יש מקומות וחפצים ואנשים ומעשים קדושים, ויש את כל אלו בחולין. התורה מראה לנו כאן מהלך שאת הקדושה צריך להכניס לתוך החולין. עלינו לקדש ולרומם גם את החולין.

כל עניינם של אסרו חג, ושל תוספת שבת, הוא המשכת הקדושה אל תוך החולין. הבית היהודי נראה בשטחיות כענין גשמי, אבל באמת כולו רוחניות וקדושה. וענין זה אינו רק בהקמת בית בישראל, אלא כל פרט ופרט מחיי החולין שלנו, צריך להתנהג בו על פי הדרכת התורה והוא הופך להיות ענין קדוש.

הרב מפוניבז' סיפר שבהיותו חבר בפרלמנט הליטאי, יום אחד עלה איזה חבר פרלמנט צורר ישראל, והחזיק בידו קיצור שולחן ערוך שתורגם לשפה הליטאית, ועמד והקריא כמה מהלכות בית הכסא בגיחוך, ונצטרפו לצחוקו כמה וכמה משונאי ישראל שהיו שם. הרב מפוניבז' ביקש זכות תגובה ונתנו לו. הוא נעמד והסביר שזה בדיוק עומק היופי של תורת ישראל להבדיל מתורת האומות. אצלם יש דרישות "נעלות" כביכול בזמנים ומקומות מסויימים, ובשאר הזמן אין תורתם מונעת מהם לנהוג כבהמה. ואילו תורת ישראל היא תורת חיים שמדריכה את היהודי איך להתנהג בכל מקום ובכל זמן ללא יוצא מהכלל. הרב סיים שרוב הגויים שהיו שם הבינו והסכימו לדבריו.

דורשי רשומות אמרו, בכל מעשה בראשית כידוע לא נזכר שם הויה. הוא נרמז רק בראשי תיבות "יום הששי ויכולו השמים". [לכן מתחילים את הקידוש בתיבות יום הששי אע"פ שהן שייכות לקטע הקודם]. דוקא בתפר הזה בין ששת ימי החולין ליום השבת קדש, כאן מתגלה שם הויה ברוך הוא. דוקא בחיבור החולין אל הקדש.

הכנה להקמת בית – עצמאות פנימיות ויציבות

יש מקום לומר מהלך יותר עמוק, (אולי ראיתי חלק מזה בספרים), שכל אחד מששת האירועים שאירעו בט"ו באב מבטאים פן מסויים הנדרש מהאדם בבואו להקים בית. ורובם ככולם נוגעים לא רק למי שעומד כבר בפרק השידוכים, אלא בכלל לכל אחד שרוצה להתקדם בחייו הרוחניים. וניגע כאן רק בשלושת הראשונים.

אירוע ראשון, הותרו שבטים לבוא זה בזה. בדור הראשון עדיין היו כל שבט בנפרד. זה בכוונה, כדי שכל שבט יבסס את הייחודיות שלו. למרות שעם ישראל כולו הוא עם אחד, בכל זאת היו י"ב שבילים בים סוף. [אמנם המחיצות היו שקופות. רמז יש בדבר. אמנם פתוחים זה לזה, אבל בכל זאת נפרדים]. יש י"ב שערים לתפילה, שער נפרד לכל שבט. לכל שבט יש דבר מיוחד לו, שהוא צריך להיות זה שמשפיע את אותו ענין לשאר השבטים.

אילו השבטים היו מיד מתחתנים זה עם זה, הם היו מתמזגים ומשפיעים אחד על השני מדי מוקדם, טרם כל שבט בנה היטב את היחודיות שלו. לכן הוצרכו להיות דור אחד כל שבט לעצמו. רק אחרי הביסוס הזה אפשר כבר להיפתח. להכיל זה את זה. ומקבלין דין מן דין.

זה היסוד הראשון בבנין בית בישראל. אדם צריך קודם לבנות את עצמו לגמרי. לא להיות מחוק. רק אחרי שיש לו אישיות חזקה משלו, הוא יכול לחיות בתוך מערכת נכונה של נתינה וקבלה. לחיות בהשפעה הדדית המועילה לשני הצדדים, ובכל זאת לשמור על העצמיות הפרטית שלו. ההכנה הראשונה לנישואין היא בשנים שקודמות לנישואין, בהם עליך לבנות את העצמיות שלך. רק אם תבוא למערכת בנוי, תוכל להתמזג עד כמה שניתן. תוכל לקבל תועלת מהביחד, ועם זאת לשמור על מרחב המחיה של עצמך, ולכבד את מרחב המחיה של בני הבית. אדם שמתחתן בטרם בנה לעצמו אישיות, האישיות שלו לעולם לא תיבנה כראוי, ולא יוכל לא לתת ולא לקבל באופן נכון.

עיקר המטרה של הקמת בית היא ההתקדמות הרוחנית שמתקבלת מהחיים ביחד עם השני. כך אמר המגיד מזלוטשוב, והוכיח זאת, כי אם לא כך, אפשר היה שייברא כל יחיד עם כח הולדה הנמצא בו עצמו בלא צורך בכל הענין של זכר ונקיבה. אלא ברא הקב"ה את הבריאה באופן כזה שמוכרחים אחד לשני, כדי שעל ידי זה יתוקנו מידותיו. אדם שיחיה לבד, יישאר עם כל המידות הרעות שבו. ויסוד זה נוגע גם לכל יחיד בהתנהלותו מול חברים. תהיה עצמאי, וגם תהיה חלק מחברה.

אירוע שני. הותר שבט בנימין לבוא בקהל. האבות לא נתנו את בנותיהם בגלל השבועה והחרם בעקבות המעשה דפילגש בגבעה המסופר בנביא. ומצינו כאן שלש נקודות מיוחדות. שהבחורים לקחו בלי התערבות האבות, ועל ידי מחולות, ולדורות הוסיפו עוד שהבגדים יהיו שאולים.

כתוב בספרים שמחול למרות שהוא נראה חיצוני, הוא מבטא במהותו את הפנים. מריקודו של אדם אתה יודע מהותו. ברמב"ם כתוב זאת על הליכה, שחכמתו של אדם ניכרת מאופן הליכתו, וזה ק"ו בריקוד. ניתן להבחין האם האדם הרוקד מחובר רק לגוף שלו, או שהוא משתמש בגוף כמלבוש לנפש שלו. רואים איך הוא זורם עם עצמו ועם הסביבה וכו'. כשבחורי ישראל התבוננו במחוללות מתוך רצון טהור וקדוש למצוא בת זוג, הם בדקו פנימיות.

לכן בדוקא הבגדים היו שאולים. בגד שמותאם לאדם עלול להסב את תשומת הלב אל החיצוניות שלו. דוקא בגד לא תואם, מניח בצד את החלק החיצוני, ומאפשר להביט אל הפנימיות של האדם עצמו.

זה היסוד השני. בדרך כלל בהכרח האבות וכל המשפחה מעורבים בשידוך, וממילא יש בזה הרבה מאד חיצוניות. הם חושבים איך זה יתקבל, כמה זה חשוב, כמה ממון יש וכדומה. זה אמנם מוכרח להיות כך, אבל לפעמים נשכח העיקר, שביסודו זה חיבור בין הנפשות, כידוע מהזוה"ק פ' לך לך, שאלו שני חצאי נשמות שנפרדו כאשר נמסרו למלאך הממונה על ההיריון, ועכשיו בנישואין הם שבים ומתחברים. אצל בני בנימין האבות וכל החיצוניות שהם מסמלים כביכול לא היו בעסק, והבחירה היתה לפי הפנימיות בלבד.

יסוד זה נוגע כמובן בעיקר להקמת בית, אבל זה חשוב לכל מי שמחפש בחיים את התוכן. איך לבחור ידידים, איך לשפוט מקום לימוד וכדומה בכל שטחי החיים.

לפעמים החיפוש של החיצוניות דוחה את הזיווג האמיתי. הייתי פעם עם בחור מבוגר מאד אצל הסטייפלר. הבחור אמר לסטייפלר שהוא לא דואג כי כבר ארבעים יום קודם היצירה הכריזו על בת זוגו. הסטייפלר אמר לו שזה נכון, אבל בגלל שהוא דחה בשעתו את ההצעה בגלל סיבות חיצוניות, לא מהותיות, הקב"ה כביכול שחרר אותה ממנו והיא כבר מזמן התחתנה עם מישהו אחר.

אירוע שלישי. כלו בו מתי מדבר. המדבר איננו מקום חיים. הוא אינו מקום יישוב של קבע. הוא מקום של נדודים וקיום דחוק בלבד. כלו מתי מדבר, משמעותו שתמו הנדודים ומוכנים להיכנס לא"י מקום היישוב הקבוע, מקום החיים.

לפעמים אדם נודד הרבה בבחרותו. גם בין מקומות, ובעיקר בפנימיותו. הוא עדיין מחפש דרך. וזה קורה יותר לאנשים עם עוצמה פנימית גדולה. וזה בסדר. אבל כך אי אפשר להקים בית. בית דורש קביעות ויציבות. אי אפשר להמשיך לחולל מהפכים כשחיים עם אדם אחר, ובפרט כשרוצים לגדל ילדים. כשתסיים לנדוד, רק אז תהא מוכן להקמת ביתך. ממדבר לחיים.

ושוב יסוד חשוב זה נוגע גם לכל יחיד. יש עת לנדוד, אבל השאיפה צריכה להיות להגיע כמה שיותר מהר לעת להתיישב בקביעות. תמיד ממשיכים לצמוח, ומדי פעם קצת להשתנות. אבל צריך בסיס קבוע.

[למדנו על עצמיות, פנימיות ויציבות. על דרך זו יש לדון בשאר ג' האירועים, ואי"ה יבואר במקום אחר].

בניית עצמו בימי הנעורים – הקדמת השב שמעתתא

נעתיק כאן מדברי השב שמעתתא בהקדמה משמו של הרב אלמושנינו, והש"ש הוסיף ולמד מדבריו על הנחיצות של האדם לבנות את עצמו דווקא בימי הנעורים והבחרות. וכך לשונו הזהב.

ומוהר"ם אלמושנינו בביאורו לספר קהלת. 'זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט', עיין שם שכתב דהישרים בשכלם אינם חריפים כל כך, והחריפות אינו אלא אגב שבשתא. לפי שאלו שאין שכלם ישר ויש להם מעכב בשכלם, כאשר יגבר השכל עולה השכל בחריפות גדול, כאשר אנו רואין בתבערת האש כאשר יוצק עליו מעט מים, אז יתגבר ויתלהב האש ביתר שאת ויתר עז ממוקדה מקדם בלעדי מעט המים. כן הדבר הזה, אם יש לשכל קצת מנגד, והוא הסכלות מעט, אז יתגבר עליו השכל ויהיה מחודד יותר ויותר, ע"ש.

[ממשיך בעל השמעתתא לאור הנ"ל]:

ובזה נראה לפרש מאמרם ז"ל והנה טוב מאד, טוב זה יצר טוב, מאד זה יצר הרע. והוא לפי שיצר הרע נקרא כסיל, ויצר טוב נקרא חכם. לזה כאשר יהיה התנגדות מצד הסכלות שהוא יצה"ר אל צד החכמה שהוא יצ"ט, ויתגבר השכל שהוא יצ"ט על הסכלות, ויתעלה במעלות רבות מאשר היה מקדם. משא"כ אם לא היה יצה"ר מנגד, לא היה התגברות, והיה טוב מצד עצמו אבל לא מאד, וע"י היצה"ר המנגד מתגבר היצ"ט ונעשה טוב מאוד.

וזה נראה כוונת מאמרם ז"ל אשרי איש ירא את ה', אשרי איש ולא אשה [בתמיהה]. אמר רב עמרם א"ר אשרי שעושה תשובה כשהוא איש. והיינו שיש לו התנגדות מצד היצה"ר ויתגבר עליו, ואז יהיה במצוותיו חפץ מאד. אבל אם הוא זקן וכלו תאוותיו ונחלש יצרו, אע"ג דחפץ במצוות, לא יהיה במאודיות כנ"ל. עכ"ל הש"ש.

ומזה נלמד עד כמה חשוב מה שהאדם בונה את עצמו בימי בחרותו בדוקא, ורוכש יר"ש בימי נעוריו, בעת שגם היצה"ר חזק, שזה אשר יגרום לו להיות כל ימי חייו חפץ בכל מאודו במצוות השי"ת.

על מה ולמה: צום גדליה – מדוע צמים?
לקיים את צוואת החזון איש – חשמל כשר בכל רחבי ארצנו
'רוח אחרת' – הציבור החרדי מתחבר לארצו
תורת ה' על כסא הנאשמים • מאמר חשוב ונוגע לכולם
'סליחה שנצחנו' – מוסר המלחמה התורני מול האיוולת המערבית
טור דעה: מדוע נחרב בית המקדש?
העם היהודי אינו חצוי, הוא הכריע בברור!
המאבק החשוב מכולם – על הגדרת עם ישראל
צו השעה – איחוד יראי ה' להקמת שלטון התורה
נתניהו בבני-ברק והלקח החינוכי